קראתי לה

Longing

והיא היתה אחת הראשונות שיצרתי במאורה הראשונה. במעבדה שאהבתי זו היתה תקופה שחקרתי מאיפה אני יוצרת ועשיתי לעצמי תרגילים כאלה של חשיבה. והחלטות של OCD

שאני חייבת לעמוד בהם. הייתי נוסעת וקובעת חוקים. שעד נקודה מסויימת אני חייבת להגיע להבנה מסויימת. מאתגרת את מערכת ההפעלה שלי, מאמנת אותה לחשוב מהר ומדוייק ולא מוותרת, מזוכיזם.

בדרכי למאורה באותו בוקר החלטתי שעד שאני מגיעה אני יודעת בדיוק מה אני הולכת ליצור. קשה להסביר את הדחף והלחץ בהחלטה כזו. בכדי ליצור אני צריכה מוזה, משבר, פורקן, שקט… ואני נוסעת ברכב עכשיו בין רמזורים ומכוניות. מה מוזה עכשיו. אבל אני חייבת! זה חיים ומוות כזה. שריטה. ואז אני מתחילה ברצף דמויות שרצות לי בראש, אנושיות וחייתיות, איברי גוף, רגשות, תחושות. כמו לדפדף בספר טלפונים עב כרס של פעם ממש ממש מהר עם מלא אינפורמציה של שורות ומספרים שרצים עד שמשהו יתפס.

והגיעה תחושה, לא דמות, הגיעה מהות. אורגזמה.

מה היא, מי היא ומה היא גורמת. עברתי חלק חלק בגוף האשה, מה קורה לנו שם.

הרגע הזה הוא לא פוטוגני (פורנו הוא פייק) הוא מאד אישי, אנחנו מתמסרות לתחושה, מתכווצות ומתעקמות, כמו שד שעובר בנו ומחשמל את כל החלקים, רגע חייתי של התמסרות נקייה.

צללתי לעומק התחושה, להבין את המיתרים בתוך הגוף מה מושך מה. מכיפוף הכתפיים לכיווץ האגן, לגידים המתוחים בצידי הירכיים, לנשימה, לרגע עצמו, לנקודה. בכדי לפסל חייבים להרגיש. משם הכל מתחיל אצלי.

בעודי שתי דקות לפניי המאורה, עם שתי ידיים על ההגה, חוויתי פורקן מלא. אורגזמה. זה לא קרה לי מעולם לפני זה. כוח המחשבה הפעיל את הגוף בסינרגיה מפעימה.

החניתי, נכנסתי לסטודיו ותוך 10 דקות היא היתה. גולמית וחייתית אבל לגמרי היא. זה הרגע שהבנתי לעומק מה אני עושה.

אני מפסלת רגשות.

I called it Longing

and it was one of the first I created in the first den. In the lab I loved by Avi Pines

It was a time when I was exploring where I was creating from and I did such thinking exercises for myself. And OCD decisions

that I had to stick to. I would drive and set rules. That up to a certain point I had to reach a certain understanding. Challenging my operating system, training it to think quickly and accurately and not give up, masochism.

On my way to the den that morning I decided that by the time I got there I would know exactly what I was going to create. It’s hard to explain the drive and pressure in such a decision. In order to create I need a muse, a crisis, an outlet, silence… and I’m driving in a car now between traffic lights and cars. What a muse now. But I have to! It’s life and death like that. Scratching. Then I start a series of characters that run through my head, human and animal, body parts, emotions, sensations. Like leafing through a thick phone book of the past really, really fast with a lot of information of lines and numbers that run until something catches your eye.

And a feeling came, not an image, an essence came. Orgasm.

What is it, who is it and what does it cause. I went through part of the woman's body, what happens to us there.

This moment is not photogenic (porn is fake) it is very personal, we surrender to the feeling, shrinking and twisting, like a demon passing through us and electrifying all parts, a living moment of pure surrender.

I dived into the depth of the feeling, to understand the strings inside the body, what pulls what. From the flexion of the shoulders to the contraction of the pelvis, to the tense tendons on the sides of the thighs, to the breath, to the moment itself, to the point. In order to sculpt, you have to feel. That's where it all starts for me.

While I was two minutes before the den, with both hands on the steering wheel, I experienced a full release. Orgasm. This had never happened to me before. The power of thought activated the body in a pulsating synergy.

I parked, entered the studio and within 10 minutes she was there. Raw and animalistic but completely her. That's when I understood deeply what I was doing.

I sculpt emotions.