חן זיו

אמנית רב־תחומית, יוצרת ומייסדת EARTHNESS

מגע אדם־אדמה | We Are Earth

אני חן זיו. בת אדמה, אמא לשתי מופלאות, אמנית, יוצרת וחוקרת את המפגש שבין גוף, חומר, רגש ורוח

EARTHNESS המייסדת של

עולם של תרבות, אמנות וריפוי, שנולד מתוך 18 שנות מחקר ויצירה במגע שבין האדם לאדמת החרסית

זכיתי לחקור את החומר המופלא הזה. את הקשר העמוק והעתיק שבינו לבין הגוף האנושי, ואת האפשרות לפגוש דרכו את עצמנו מחדש

החרסית אינה עוד אדמה עבורי. יש בה איכות יוצאת דופן. היא יכולה להתרכך, לקבל צורה, להתייבש, להיסדק, להתפרק, לשוב ולהתערבב במים ולהיבנות מחדש. שוב ושוב

התכונה הזו נגעה בי עמוק. אולי כי גם חיי היו רצופים בהתפרקויות ובבניות מחדש. עם השנים גיליתי שבכל התפרקות טמונה גם אפשרות לבריאה. לא לחזור להיות בדיוק מי שהיינו, אלא להיבנות מחדש מתוך כל מה שעברנו. עם עוד חוכמה, עוד עומק, עוד חיים

בריאה מתוך התפרקות

משפט שהפך עבורי מתהליך של חומר לתפיסת חיים. לברוא את עצמי מחדש. לא להיות קורבן של נסיבות. לבחור בבריאות

מתוך המפגש הזה נולדה דרך של מחקר, יצירה וריפוי, שהפכה עם השנים לעולם שלם

מהאמנות אל האדמה

גדלתי בבית מלא חיים, אהבה, בעלי חיים, מוזיקה, ריקוד ואמנות. מאז ילדותי ריתקו אותי הגוף האנושי, התנועה, היופי, המיניות, האינטימיות וכוחו של המגע

למדתי אמנות, צילום ועיצוב חזותי במכללת ויטל (שנקר), ובמשך יותר מ־30 שנה פעלתי בעולם האמנות, העיצוב והקריאייטיב

עבדתי כמנהלת קריאייטיב בכירה במשרדי פרסום מהבולטים בישראל. בהמשך הקמתי סטודיו עצמאי לעיצוב ומיתוג, שבו יצרתי קמפיינים בינלאומיים וזוכי פרסים בתחומי האופנה, העיצוב והאמנות

לצד העשייה המקצועית המשכתי לחקור את הגוף, את הנשיות, את היחסים שבין יופי לחשיפה, בין פחד לתשוקה, בין מגע לאינטימיות

אהבתי, נפצעתי, נרפאתי. למדתי שוב ושוב על החיים דרך הגוף, דרך מערכות יחסים, דרך יצירה

אבל בתוך העולם המהיר הזה, שהלך והפך ממוחשב והפסיק לגעת, הרגשתי שהאש הפנימית שלי מבקשת מקום אחר

משהו ראשוני יותר. אמיתי, פראי, חשוף

לגעת

ואז פגשתי את האדמה

את החומר

את החרסית.

כשהחומר התחיל לדבר

לפני 18 שנה, בעיצומו של משבר אישי, נכנסה החרסית לחיי כמעט במקרה.

הייתי אמא צעירה, וחוג קטן לקרמיקה ליד הבית פתח בפניי דלת שלא ידעתי שקיימת.

מהרגע הראשון שבו נגעתי בחומר, החלו להיוולד תחת ידיי דמויות מלאות רגש ונוכחות. קראתי להן היצורות שלי. לא תכננתי אותן. הן פשוט הופיעו.

כל אחת מהן הייתה נשימה ארוכה של רגש שהפך לצורה. חיים שניתנו לחומר.

דרך הפיסול התחלתי לחקור כיצד כאב, אהבה, פחד, געגוע וזיכרון יכולים לקבל צורה, משקל ונוכחות בעולם.

גיליתי שפה חדשה. שפה שבה הידיים יודעות לספר את מה שהמילים לא תמיד מצליחות. שפה שבה החומר יכול לשאת רגש, והגוף יכול להיזכר.

החרסית הפכה למורה שלי.

ככל שהעמקתי בעבודה איתה, התחלתי להבין שמה שמרתק אותי אינו רק מה שאפשר ליצור ממנה, אלא דווקא הטבע שלה. היכולת להתפרק ולהיבנות מחדש.

הסדקים, השברים, המים שמרככים שוב את החומר, האפשרות ללוש אותו מחדש ולברוא מתוכו צורה אחרת.

מצאתי בתהליכים האלה משהו כל כך אנושי.

אנו נסדקים. מתפרקים. משתנים. החיים מפרקים צורה שכבר אינה יכולה להכיל את מי שאנחנו הופכים להיות.

החרסית לימדה אותי שאפשר להיבנות מחדש. לשנות מצב צבירה. לא מתוך מחיקה של מה שהיה, אלא מתוך כל השכבות, הזיכרונות והחוכמה שנאספו בדרך.

ההבנה הזו נגעה בי עמוק בתוך תהליכי החיים שלי, והפכה עם השנים ללב המחקר שלי.

מתוך המפגש הזה צמחה גם שפת Do Touch - הזמנה לחזור אל המגע. לגעת בידיים, בלב, בעיניים, בנשימה.

מגע אמיתי!

לעורר תחושה, לפתוח את הלב, להזכיר לנו משהו פשוט ואנושי כל כך.

בעולם שהופך להיות יותר ויותר תעתוע, עולם שבו הבינה המלאכותית - Artificial Intelligence, AI - תופסת מקום הולך וגדל, אני מבקשת מאיתנו להיזכר.

לא להפסיק לאמן את הטבע האנושי, הכל כך מופלא ומשוכלל שלנו.

אני קוראת לו Natural Intelligence - NI.

האינטליגנציה הטבעית שלנו.

זו שחיה בגוף, בחושים, במגע, באינטואיציה. זו שלא צריך להמציא. רק להמשיך להפעיל, להזין ולזכור.

EARTHNESS - מגע אדם־אדמה

עם השנים התרחב המחקר שלי מעבר למעשה הפיסול.

ביקשתי להבין מה מתרחש במגע הישיר שבין אדמת החרסית לגוף האדם.

מה קורה לנו כשאנחנו נעטפים בה? מה יש בתוך אדמת החרסית עצמה, מבחינה גיאולוגית, רפואית ותרבותית? ומה יכול התהליך הטבעי הזה ללמד אותנו על עצמנו?

מתוך השנים האלה צמח EARTHNESS.

לא רק שיטה. לא רק אמנות. ולא רק מרחב טיפולי.

עולם שלם של ידע, מחקר, יצירה, תרבות וטקסים, שבמרכזו הקשר העתיק והבלתי נפרד שבין האדם לאדמה. בריאה ובריאות.

החרסית היא הרבה יותר מחומר לפיסול או סמל להתחדשות.

היא אדמה מינרלית עתיקה, שנוצרה בתהליכים גיאולוגיים ארוכים ונושאת בתוכה את סיפורו של כדור הארץ.

משחר ההיסטוריה האנושית השתמשו בני אדם בתרבויות שונות בסוגים של חרסית לטיפול בגוף, לניקוי, לספיחה, להרגעה ולהגנה על העור.

יש בה עולם שלם של מינרלים, מים ותכונות פיזיקליות יוצאות דופן. היכולת לספוח חומרים, להחזיק מים, להתייבש, להתכווץ ולהשתנות במגע עם הגוף.

יש בה איכות של ספיגה פנימה ושל ספיחת חומרים מסוימים אל פני השטח שלה.

זה אינו רק דימוי עבורי. זהו חומר ממשי, בעל איכויות שנחקרות גם במדע, לצד מסורות עתיקות של שימוש טיפולי.

ככל שהעמקתי במחקר, הבנתי שהחיבור הזה מרתק אותי במיוחד.

המקום שבו התכונות הפיזיות של החרסית פוגשות את הגוף החי. שבו הידע העתיק, החוויה החושית והמחקר העכשווי נפגשים.

אדמת בראשית חיה איתנו היום.

שם, בין החומר לגוף, נפתח בפניי עולם שלם.

אני מאמינה שאנחנו לא באמת נפרדים ממנה. אנחנו חלק ממנה. זקוקים לה.

באיזשהו שלב בהיסטוריה שלנו התחלנו להתרחק מהמגע הישיר עם האדמה. נעלנו נעליים, בנינו רצפות, סללנו כבישים, והלכנו והתרחקנו מהטבע שהיה פעם חלק בלתי נפרד מחיי היומיום שלנו

אני תוהה מה איבדנו בדרך. מה קרה לגוף שלנו כשהפסקנו לגעת באדמה, ומה הוא עוד זוכר.

אנחנו נושאים אותה בגופנו. בזיכרון הקדום שלנו. בטבע הראשוני שלנו.

We Are Earth.

אני מבקשת שנחזור אליה.

לברוא מחדש בריאות עתיקה דרך פשטות.

המגע עם החרסית מאפשר לנו להיזכר בקשר הזה. לא רק להבין אותו בראש, אלא לחוות אותו בגוף.

מתוך המחקר נולדו מסעות האדמה וטקסי ההתקלפות.

מפגשים חיים בין הגוף לאדמת החרסית, המשלבים מגע, תנועה, עצירה, שחרור והיזכרות.

בתהליך ההתקלפות הגוף נעטף בחרסית רטובה. לאט לאט החומר מתייבש, מתכווץ, נסדק ומתקלף מעל העור.

זהו רגע מופלא שבו התהליך הטבעי של האדמה פוגש את התהליך האישי של האדם.

כל גוף פוגש את החרסית אחרת. כל סיפור חיים מגיע עם שכבות שנאספו בדרך, עם מה שמבקש להישמע, להרגיש, להשתנות.

אני מלווה מסעות אדמה אישיים וקבוצתיים, במרחבים שבהם הגוף יכול לדבר, האדמה יכולה להחזיק, ומשהו חדש יכול להיוולד.

עבורי, התקלפות אינה פרידה מעצמנו. היא הזמנה לפגוש את כל השכבות שלנו, להיזכר במה שתמיד היה שם ולאפשר למשהו חדש להיוולד.

להתקלף ממה שעבר זמנו.

להיזכר בטבע הראשוני.

ולזכות בעור ואור חדשים.

להעביר את הידע לשדה חי

לאורך השנים הבנתי שמה שנולד מתוך המפגש האישי שלי עם החרסית הפך לגוף ידע רחב, חי ומתפתח.

דרך אלפי שעות של עבודה עם חומר, דרך יצירה ופיסול, דרך התבוננות בגוף האנושי, דרך מפגשים אישיים, מגע ומסעות אדמה.

18 שנים שבהן אני ממשיכה ללמוד. להקשיב. לחקור. לגלות עוד ועוד על הקשר המופלא שבין האדם לאדמת החרסית.

אני תלמידה נצחית של החרסית.

ואלו לא באמת רק 18 שנה. זהו זיכרון של מאות אלפי שנים של יחסים בין האדם לאדמה. זיכרון קדום שאני מרגישה בגוף, בידיים, במגע.

אני מרגישה שהגיע הזמן לפתוח את הדרך הזו גם ללמידה ולהעברה הלאה.

את השפה שהתפתחה, את ההבנות, את עקרונות העבודה שנולדו מתוך המפגש החי עם החומר והאדם.

להזמין אנשים נוספים לחוות את התהליך ששינה את חיי.

דרך פיסול הרגשות, הכאב, הפחד, האהבה, התשוקה.

ללמוד להחזיק ביד את מה שקבור בפנים.

ללמוד לשנות את הסיפור של חיינו דרך עבודה בחומר, דרך כניסה לשכבות. דרך הסכמה לפגוש את הטבע האנושי הקדום ביותר הקיים בנו, ואת החוכמה שהגוף שלנו מכיר.

להכיר את החרסית לא רק כחומר ליצירה, אלא כחומר חי שמזמין חקירה, הקשבה, מגע והתפתחות.

אני מאמינה שהידע הזה מבקש להמשיך לנוע.

לפגוש עוד ידיים, עוד גופים, עוד לבבות.

אמנות, מרחבים ומפגשים

לצד EARTHNESS אני ממשיכה ליצור ולפסל בחרסית ובברונזה, להציג את עבודותיי בתערוכות בארץ ובעולם ולחקור את המרחב שבין אמנות, גוף, חומר ורגש.

אני יוצרת ומחזיקה את המאורה האורבנית – בית לאמנות, השראה וריפוי, שבו נפגשים אנשים, חומרים, רעיונות ותהליכי יצירה והתחדשות.

בה בניתי את מרחב ההתקלפות הייחודי שלי, שנולד מתוך שנים של מחקר ופיתוח.

כל אלה הם חלקים של אותו עולם.

מגע אדם־אדמה

בריאה מתוך התפרקות.